במשפחה שליוויתי לאחרונה, האבא כתב לי ובאישורו אני מצטטת – "אני משתגע מהילדה הזו! היא רצתה לארוחת ערב טוסט עם גבינה צהובה, אבל בדיוק נגמרה הגבינה צהובה בבית, היא התחילה לצרוח ולהשתולל ואני הייתי הכי אמפתי שיש, כפי שלימדת אותי ואמרתי לה שאני מבין שהיא כועסת ומחר אני אקנה גבינה צהובה ואז היא ענתה לי אבל אני רוצה טוסט עכשיו!!!! עכשיו!!!! ואז כבר ממש כעסתי – היא ילדה בת 7 מה היא לא מבינה שעכשיו אין? אמרתי לה בסדר הבנתי, אמרתי לך כבר שאין ומחר יהיה, בואי תאכלי משהו אחר ולא משנה מה אמרתי היא צעקה ושוב ושוב ביקשה טוסט עכשיו. אני ממש מרגיש שמשהו לא בסדר אצלה, איך יכול להיות שילדה בת 7 לא מבינה מה זה אין?!?"

כמה פעמים קורה שילדים מתקשים להתמודד עם מציאות שונה מזו שהם ציפו לה, בעצם הילדה חזרה הביתה מפעילות אחר הצהריים, דמיינה בעיני רוחה את הטוסט הטעים עם הגבינה שנמתחת לה ופתאום הפתעה לא צפויה – זה לא עומד להתרחש – איזו אכזבה! הילדה הזו מבינה מצוין שאין גבינה צהובה, היא פשוט מבטאה את האכזבה שלה והאב, שרצה כל כך לעזור והבטיח שמחר יהיה והציע חלופות הוא בעצם לא נתן לילדתו את הלגיטימציה להיות רגע פשוט מאוכזבת.

אז כיצד נגיב בסיטואציה כזו?

חמודה שלי, אני יודע שממש רצית עכשיו טוסט, לצערי הגבינה הצהובה נגמרה, איזו אכזבה. והילדה בוכה וצועקת – אבל אני רוצה טוסט עכשיו!!!!! כאן, נוכל להשתמש בעולם הדמיון ולענות לה כמובן עם חיוך ולא בכעס – הלוואי שהייתי קוסם והייתי יכול לעשות קסם ולהביא לכאן עכשיו גבינה צהובה נפלאה לטוסט שלך.

ברוב המקרים הילד/ה כבר יתרככו מעט וגם אם הם ימשיכו לבכות ולצעוק אנחנו נמשיך להיות שם – לא תמיד צריך להמשיך ולדבר, אלא רק להיות לידם ולתת להם את ההרגשה שאנחנו מבינים את האכזבה הזו. רק כשהילד/ה נרגעים נוכל להגיד שמחר נלך לסופר ונקנה גבינה צהובה ונכין את טוסט החלומות וכעת נחשוב על משהו אחר שנוכל לאכול היום, לפעמים הילד בעצמו יירגע ויגיד לנו - אז אני רוצה ביצה עם ירקות.