כשאני מלווה הורים בתהליכים, פעמים רבות אחד מבני הזוג ולעיתים גם שניהם אומרים לי – אם לא אכעס על הילד שלי כשהוא מתנהג לא בסדר איך הוא יבין? אם אני אשלח אותו לחדר לעונש אז הוא לא ירביץ שוב כי הוא יבין שהרבצה תגרום לענישה והוא לא ירצה בכך (כך אנחנו הרבה פעמים נוטים לחשוב).

למעשה, המציאות היא מעט שונה. על פי רוב, ילדינו מתנהגים התנהגות כלשהי - "מפריעה", מכיוון שרגש מסוים מציף אותם באותו הרגע אם זו האכזבה כי אמרנו על משהו שהוא אסור, אם זו קנאה באח או אחות, אם זה תסכול שנובע מקושי בדחיית סיפוקים ועוד אפשרויות. כאשר ילדינו מוצפים ברגש הם פועלים "מהבטן" ומאוד קשה להם לעצור ולהגיד לעצמם "זה לא כדאי לי עכשיו כי ישלחו אותי לעונש" – הפעולה המחשבתית הזו בהחלט כן מתפתחת עם הגיל, אבל זה יקח זמן (על היכולת הזו ארחיב במאמר אחר).

אז כשהילד שלנו מתנהג "לא יפה" כמובן שחשוב שאנחנו נגיב. בואו נבחין בין תקיפות לבין תוקפנות - תקיפות היא איננה תוקפנות, היא איננה כוחנית ואין בה שמץ של אגרסיביות!
תוקפנות מטרתה פגיעה באדם האחר וברור לנו שההורה אינו מעוניין לפגוע בילדו ולכן עליו לפעול בתקיפות (אסרטיביות). כשהורה תקיף משמעו שהוא בטוח בעצמו ובטוח במסר החינוכי שהוא רוצה להעביר.

הדבר יתבטא גם בטון הדיבור שצריך להיות בוטח ורגוע – ילדים מזהים כל אינטונציה ושפת גוף של הוריהם והם הראשונים לזהות כשההורה אינו בטוח בעצמו. לעיתים נצטרך גם להרחיק את הילד בצורה פיזית מהמקום ולהפסיק את הפעולה האסורה – אך גם פעולה זו תעשה בתקיפות אך לא בתוקפנות.

זכרו שילדיכם לומדים מכם באמצעות חיקוי - במידה ואתם נוהגים לצעוק ולאבד שליטה כאשר אתם כועסים, כיצד הם ילמדו לנהל את רגשותיהם ללא צעקות ואיבוד שליטה כשהם כועסים? אתם תמיד הדוגמה שלהם לכל התנהגות.